שבוע צבא עם יחידת יהל"ם / מתן גיבסון

ביקשו ממני לכתוב כתבה על שבוע הצבא. אני לא אספר מה היה מתי, זה לא דו"ח מידעי. אני מעדיף לספר לכם מה חוויתי בחמישה ימים של חוויית טירונות קרבית.
 
במבט לאחור אני מבין למה דחיתי את הצבא בשנה. אחרי חמישה ימים עם יחידת יהל"מ אני מסוגל להגיד שאני עוד לא מוכן לשירות צבאי אמיתי ומשמעותי. חמישה ימים בהם גרמו לי להיות ערב לחברים שלי, להיענש על טעויות שלהם ולראות אותם נענשים על שטויות שלי. חמישה ימים בהם הייתי חלק מקבוצה, וגם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול להיות שם עצמאי ולבד.
 
אמרו לנו שאנחנו עומדים להתלוות במשך חמישה ימים לאחת מפלגות סיירת חיל ההנדסה הקרבית בצה"ל, כמה קל דבר כזה כבר יכול להיות? ציפיתי לתיזוזים ולזמנים, ציפיתי להקפצה בלילה, לשמירות להיסחבות עם נשק. אבל מה ששכחתי זה שאני לא יוצא למקום הזה לבד, אני יוצא עם הקבוצה, חלק מהם יעזרו לי כשקשה ולחלק אני אצטרך לעזור ברגעים שגם לי לא קלים, גם אם אני לא אוהב אותם.
 
היה לי תמיד כיף לשמוע את חברים שלי תומכים בי כשראו שקשה לי, דרבנו אותי לרוץ יותר מהר, החליפו אותי בסחיבת האלונקה, זה היה נחמד. אבל לא היה לי קל להחזיר את הטובה. כולנו היינו באמצע ריצה, אם אני עוזר לך וסוחב את המוטות של האוהל אני עלול לאחר ולרדת למצב שתיים, וכבר כואבות לי הידיים והחצץ כבר גרם לי לפצעים, לא בא לי עוד פעם. אבל זה בעצם המבחן, זו הייתה המטרה של שבוע הצבא. כן, חוויתי איך תראה טירונות בסיסית של חיילים קרביים, כן, למדתי להחזיק נשק ואיך לבנות ולפרק אוהל, אבל זה לא חשוב - לא לי, לא למפקד, לא למ"מ לא לקבוצה ולא לחברה, מה שכן למדתי זה לזהות מתי קשה לחברים שלי, מתי הם צריכים אותי ובשביל מה.
 
באוטובוס הביתה, אחרי ההגרלות לתור במקלחת ותוצאה לא משמחת במיוחד חבר שלי שאל אותי מה למדתי מהשבוע הזה. אחרי חשיבה קצרה עניתי לו שלושה דברים. הראשון היה תמיד להתנדב.
 
כשהמפקד מבקש מתנדבים ברור לכולם שמי שיבחר לא עומד ליהנות במיוחד. אבל תמיד יהיה את מי שירים את ידו, ואם הוא יהיה היחיד הוא גם תמיד יבחר. זה הנוחות שלי על חשבון הסבל שלו, דבר שבקבוצה לא יכול לעבור בשתיקה והבלגה.
 
הדבר השני היה לא לוותר. אמרתי לעצמי שבמהלך כל השבוע אני לא ארמה, אני אעמוד בכל עונש שנקבל, בין אם הוא מוצדק ובין אם לא. אבל אז התחיל להיות לי קשה וביום האחרון ממש קשה. הייתי מוריד את הברך, רק לשנייה, כדי לשנות את התנוחה של היד, השנייה הפכו לכמה ואז המפקד שחרר את כולנו כי כבר מיצינו. תחושת האכזבה הייתה נוראית, ויתרתי שנייה לפני הסוף, פשוט כי לא ידעתי מתי הסוף בא.
 
הדבר השלישי שלמדתי ואותו אני לוקח הלאה לכל מקום הוא תמיד להתחשב ולהצטנע. הייתה לי שיחה אישית עם המפקד שהסביר לי שפירוש המילה צניעות זה להמעיט מעצמי בשביל לתת לאחר יותר מקום, בין אם הוא צריך אותו ובין אם לא. זה לא עוזר להיות הכי טוב בקבוצה, לא כשזה מגיע לצבא. החוליה החלשה היא זו שקובעת, העבודה יחד היא זה שמקדמת. העובדה שלא נבחר חניך מצטיין (מובן שאם היה אז אני הייתי נבחר) הייתה הדבר הכי חכם שניתן היה לעשות. לא חיפשו יכולות אישיות או דמות מופת, יש אנשים כאלה בקבוצה, שכבר מוכנים לצבא ולאחריות הקבוצתית, אבל הקבוצה כקולקטיב עוד לא, אבל אחרי השבוע הזה נשאר רק עוד קצת.