. קשה לי לכתוב על המכינה. אולי הדבר הנכון הוא בכלל לא לכתוב על המכינה אלא את המכינה. לא את המה, אלא את האיך. זה משפט ששומעים כאן הרבה. לפעמים הוא נשמע כמו קשקוש מוחלט ולפעמים הוא הפתרון להכל, מדיונים פוליטיים עד האופן בו שוטפים כלים. לבחור להיות במכינה זו החלטה קשה. זו החלטה שאני באופן אישי עשיתי מתוך דחף פשוט להקל את סיום התיכון, לקחת פסק זמן ונשימה עמוקה, וגם לגור בעיר אחרת רחוק מהחיים שחייתי עד כה. כשהתחלתי את המכינה הבנתי שלהיות במכינה זה ההפך הגמור מלקחת פסק זמן. הבנתי ש

מכינת יפו בראש ובראשונה היא הבית שלי בחמישה חודשים האחרונים. בית עם 55 אנשים, רועשים ומפריעים, מצחיקים ומשוגעים. בית עם כלים לא שטופים, בית עם שיחות לתוך הלילה עם חבר'ה מהדירה ממול, בית עם 4 דירות, 14 חדרים, עם שתי מרכזיות, מטבח ומזווה. דגים בדגייה, עם מוסכים ממול, מגדל כנסייה מעל, עם נוף גורדי שחקים מצד אחד, ויפו היפה והמסורבלת בצד השני. מבחינתי מכינת יפו היא היא מין מקום כזה, מקום שלוקח 55 בני נוער מבולבלים, ונותן להם מתנה עטופה. את המתנה הזאת אי אפשר לפתוח, לפחות לא עכשיו