שישי במכינה

השישי שלי, מאת רומי באוך, חניכת מחזור יב

דווקא בשישי הכל שונה, אפשר לקרוא לזה אופורית שישי, אופורית הסופ"ש. זה מתחיל שקמים בבוקר אחרי בילוי חמישי למד"ס. וועדת ספורט עוברת בין כל הדירות ומשכנעת אנשים לצאת מהמיטה. אתה קם בקושי, שם בגד ספורט ויוצא. זה ממשיך לשיעורים, שכל שישי אנחנו עוסקים בנושא אחר ומשם לניקיון דירות. אין דבר יותר מגבש מעשייה קבוצתית, במיוחד עם חברי הדירה שכל אחד מרגיש כמו משפחה, אז זה לא משנה אם אתה מקרצף דברים בני מאתיים שנה.

זמן חופשי, מתחילים להרגיש את רוח השבת.

חצי שעה לפני קבלת השבת, שם מתחילה ההתרגשות האמיתית. מחליפים בגדים בלי סוף רק כדי להראות חגיגיים בפני החברים. אתה מצפה לתחושה שאי אפשר להסביר במילים, של המכינה יושבת ביחד במעגל.

ואז זה מגיע, הזמן היחידי שאנחנו ביחד בלו"ז ולא לחוצים. אתה מסתכל על כולם וחושב אם אתה באמת יודע איך עבר עליהם השבוע, וגם אם לא, שזה לרוב הגיוני, לראות אותם מחייכים ושמחים גורם לך לפרפרים בבטן. אתם שרים את התפילות, אני תורמת את חלקי בשירים. אנחנו שרים כאלו אין מחר. יש לי פרפרים בבטן, התרגשות כזו, אתה עם המשפחה שלך, עוד 52 חברה שכנראה בחיים לא היית מכיר, אלא אם כן באת איתם מהבית.

ואז מגיע השיא, חיבוקי שבת שלום, אתה מחבק כל אחד כאלו אתה החבר הכי טוב שלו מגיל שלוש, למרות שאתה לא באמת עדין מכיר את כולם אתה מרגיש חלק מהקבוצה וקשור לכל בן אדם שאתה מחבק. אתה מתבאס אם לא הספקת לחבק את כולם ואח"כ רץ לחבק את תורני ארוחת שישי שהשקיעו שעות בארוחה.

קבלת שבת גורמת להרגיש חלק, חלק מקבוצה ככ מיוחדת ומגוונת, שאתה יודע שאם לא היית פה חייך לא היו נראים אותו הדבר.