"כשאת מדמיינת מכינה, מה את רואה?"

המכינה בשבילי, מאת איילת שני

כשאת מדמיינת מכינה, מה את רואה? אני רואה אנשים שכל הזמן עושים. חצי סופרמנים שעושים הכל. ואז את מתחילה את

המכינה וחושבת לעצמך "איך אני אוכל להיות כמוהם? הם היו כאלה וואו ואני בחיים לא אהיה כזו" את מקווה להיות חצי ממה שהם היו. את רוצה להיות בולטת ומקובלת ולהיות הכי מוצלחת בעולם, את רוצה לקרוע את המכינה בשיניים, להיות הרמבו של המחזור שלך. ואז את מגלה שיש עוד 53 אנשים איתך. 53 אנשים כישרוניים, חכמים, מיוחדים ומהממים. את מבינה שאת לא בולטת כל כך כמו שחשבת. תמיד יש אחד שיהיה יותר חצוף ממך, אחד שיהיה יותר שתלטן, אחד שיהיה יותר שנון ואחרת שתהיה הרבה יותר יפה. את חושבת לעצמך מה את עושה שם עם האוסף אנשים האלה. במקרה הטוב את ירושלמית ואת מזהה כמה חברים, אולי גם באת למכינה עם כמה ובמקרה הרע, במקרה שלי את לבד. לבד לגמרי.

את יכולה להמציא שאת עבריינית, את יכולה להוסיף לעצמך אחים ועוד איזה סבתא חיה מתה. כולם יאמינו לך כי הם אנשים נחמדים. מהר מאד את מגלה קשרים הזויים בינך לבין אחרים במכינה. את מנסה להבין מה המקום שלך. את המצחיקה? החופרת? המוזרה? את הזאת עם האג'נדה? הטבעונית המטיפה? זה היופי, שאת יכולה להיות מה שאת רוצה. לאט לאט את מבינה שהמכינה היא השנה שבה תעשי את כל מה שלא תעשי אחר כך בחיים. את תשבי במשך שעה וחצי בדיונים בכנסת ותדברי עם ח"כים, את תבני סמינר ותביאי מרצים, את תסעי לעין חרוד ותגלי שיש קיבוץ של איחוד וקיבוץ של מאוחד. את תתנדבי עם הילדים הכי קשים שתדמייני, כאלה שמכילים בתוכם או שטן או מלאך ואת לא יודעת על איזה צד הם קמו באותו היום.

כל האופציות פתוחות בפנייך, את מחליטה מה לבשל ואיזה אוכל להזמין בדירה, את מחליטה אם להיכנס לכושר או שלא, את מחליטה אם ללכת לישון מוקדם או לצאת, את מחליטה אם לצאת מהשיעור כי את נרדמת או לעמוד ולהקשיב עד הסוף. את מחליטה איפה תטיילו בשביל ישראל, את מחליטה מה התפריטים של המכינה, את מחליטה איזה מרצים אורחים להביא. את היא המכינה והמכינה היא את.

כשביקרתי ביום פתוח הכל נראה לי מלהיב וגדול, הכל נראה לי כמו באגדה. חשבתי שהכל יהיה כמו בלונה פארק – כיף אחד גדול. חשבתי שלא אשתעמם לעולם. חשבתי שאהיה עם האנשים הכי קולים בעולם. האמת שרק באחרון צדקתי. מהר מאד אתה מסיים את הסמינרים של תחילת שנה ונכנס לשגרה. שלושה שבועות והשגרה מתחילה לשחוק. אתה צריך למצוא בעצמך את נקודות האור של היום, כי פתאום לא הכל כל כך מלהיב. את צריכה לקום למד"ס אפילו שהלכת לישון ב3 בלילה. את צריכה להשתתף בשיעורים שגם מעניינים פחות, כי לא מכל שיעור תקבלי שחרור ללימוד אישי. את חיה עם עוד אנשים. חלקם אגואיסטים יותר, חלקם אגואיסטים פחות. חלקם יבריזו לך מתורנות ניקיון ואחרים יבריזו מפעילות שהכנת כי לא היה להם כוח.

יהיה לך המון בחירה שתאלצי לעשות לבד וזה מלחיץ. אם לא תעמדי על שלך, את תשבי על של אחרים. פתאום את מבינה את החשיבות של מעורבות פוליטית, כי אם את לא תעשי את זה, אף אחד לא יעשה את זה. השגרה נראית אותו דבר ובכל זאת היא שונה לחלוטין. כל יום תעשי אותו דבר שבעצם יהיה שונה. שיעור תלמוד? זה לא תמיד אותו דבר ולא תמיד אותו רעיון. התנדבות? את רק יכולה לחלום שהחניכים יתנהגו אותו דבר כל יום. ערב מת"שים? יפתיע אותך כל פעם מחדש.

תשכחי מחדר לבד, במינימום יהיה לך 2 שותפים, במקסימום 4. חשבת ש4 אחים זה הרבה? חכי עד שתגורי עם עוד 13 איש בדירה של 3 חדרים ומקלחת ושירותים אחד. פתאום המקלחות שלך מתקצרות מאד כשיש 45 דקות לכולם להתקלח אחרי מד"ס. את תוהה איך תסתדרו עם כל כך הרבה רצונות, אבל מסתדרים. לפעמים מתפשרים ולפעמים מתעקשים. לכל דירה יש פתאום הרגלים והוואי משל עצמה. את מוצאת לעצמך קבוצה של אנשים שעושים ביחד איתך תהליך מדהים. את תנווטי בחושך עם הראש מכינה שלך ותשתדלי לא ללכת לאיבוד בסמינר ניווטים. את תפגשי חרדים ופלסטינים ותתעמתי עם כל סכסוך שיש בעולם הזה. את תגלי את החוליה שלך לשביל ישראל שבוע מראש במקרה הטוב, ובמקרה הרע שלושה ימים. את תצאי לטייל עם שני אנשים ומפה. את תטיילי גם אם זה לא הדבר שאת הכי אוהבת בעולם.

את גם תגייסי, אפילו שאת ילדה ביישנית. תמצאי את עצמך בשעה מוקדמת מידי נוסעת למקום זר מידי, לספר לשמיניסטים כמה המכינה שלך מדהימה. אבל משום מה, הם תמיד רוצים לשמוע על מכינות גדולות, מפורסמות, כאלה שלוקחות איש פרסום בשביל להשיג כמה שיותר מועמדים. הם לא מעניינים לשמוע על המכינה הקטנה שלך, המכינה האינטימית הזו שבה חצי מהאנשים הגיעו במקרה והחצי השני הגיע כי הכיר מישהו שאמר שמישהו הלך למכינה הזו פעם. אפילו שהם מתלבטים בין מכינה לשנת שירות, הם לא ישמעו על הארבע פעמים בשבוע שיש לך התנדבות, על הילדים מיפו ד', על הפרוייקט האישי. הם לא יראו את העצמאות והפתיחות שיש כאן. כי את ביפו ומי שמע את המקום הזה.

את כל כך רוצה לספר להם, שהברק בעיניים הוא לא מבכי אלא מאושר. שהעיניים שלך שמחות מאז שהגעת לכאן. שמאז שהגעת את מרגישה אמיצה יותר. את לא מפחדת להגיד שטעית ואת לא מפחדת להגיד את הדעה שלך. פתאום את מוצאת עוד אנשים שלא יודעים ובאים ללמוד. את מוצאת שותפים, שבאו כדי לעשות איתך תהליך מדהים. את מגלה שאת לא מי שחשבת. את מוצאת בך דברים חדשים ואת לא יודעת איך לספר לכולם.

איך את מספרת להם שרפורמי זה לא נושך? שלעשות מעמד בבוקר זה לשיר שיר משחרית ושיר של אריק אינשטיין ולדבר על לחיות פעם אחת. שאת לומדת להיות חילונית עם זהות יהודית חזקה. שאת לומדת להבין את הדת שלך אחרי שבמשך שנים שמעת "החרדים אומרים" ולא ידעת מה לענות כי את לא מבינה כל כך בדת. ופתאום את יושבת עם חרדי ממאה שערים ומנהלת איתו ויכוח, ויש לך כמה קלפים בשרוול כי למדת דברים שרק חיזקו את הזהות שלך.

זה עומד לך על קצה הלשון. כל החוויה הזו, שאי אפשר להבין עד שלא באים ורואים. את רוצה להסביר איך זה לחיות בבניין אחד בצפון יפו עם שכנים אמתיים וחניכים מהמכינה. במקום שבו אין פרטיות, אבל זה לא חסר. מקום שבו הכל נמצא ליד, אבל גם בתוך המכינה. מקום שבו את עוברת משברים ורגעי שמחה עם מי שיהפכו להיות החברים הכי טובים שלך.

והנה עברו להם אלף מילים ואת עדיין מרגישה כאילו לא סיפרת כלום.

DSC_2447.JPG


Featured Posts
Recent Posts
Follow Us
No tags yet.
Search By Tags