על השבת פתוחה ועל העבודה

פוסט מאת שירה לוי, חניכת מחזור יב, חברה בוועדת גיוסים.

רצית להיות בועדת גיוסים. פתאום את נמצאת שם, את מדמיינת איזה כיף יהיה לראיין אנשים,

לקבוע מי כן ומי לא, לעשות קצת צחוקים וכיף. ואז מתחילה העבודה,

ופתאום את מוצאת את עצמך עם רשימה של 100 שמיניסטים שצריך להתקשר אליהם,

רובם לא עונים, חלקם מתלבטים, הרוב באים.

את צריכה לקבוע את הימים הפתוחים והשבתות הפתוחות. לחץ,בלאגן ועם זה התרגשות בכל פעם כשבאים שמיניסטים ליום פתוח ונכנסים אל המכינה שאולי הם יהיו חלק ממנה שנה הבאה.

התחלנו לעבוד על השבת הפתוחה, ערן סגיר ואני אחראיים על הפעילויות והתוכן.

שוב מתחיל סיר לחץ שבו ההוא לא עובד והיא ישנה, ועלייה נופל כל העומס והם בכלל לא מקשיבים.

בסופו של דבר יוצא משהו, חוברת עם לו״ז,פעולות,מעמדים,קבלת שבת... והכל מעשה ידינו.

יום שישי מגיע והמכינה בטירוף-מנקים מסדרים מבשלים מקפלים אורזים וכולם עוזרים לכולם.

ואז מגיע הרגע של הציפייה לשמיניסטים- חצי מכינה הלכה הביתה,מוזיקה במרכזית א׳,

פינת קפה מוכנה, כיסאות ומחצלות בכל מקום ואפשר לראות את ההתרגשות על הפנים

של כל הועדה שיושבת ומחכה לרשום את מי שיבוא.

והנה הם נכנסים, אני מסתכלת עליהם והם מזכירים לי את עצמי ואת החברים שבאתי

איתם לשבת פתוחה בשנה שעברה, מנסים לקלוט מה זה הבניין הזה באמצע כל המוסכים,

מי אלה הילדים האלה שבאו גם, היי אותו ראיתי בשבת הפתוחה בנגב מעניין אם הוא זוכר אותי,

וההוא נראה ממש מוזר והיא נראית ממש טוב, ו ״מה עכשיו הם יתחילו לעשות לנו פעילויות

ונצטרך לזוז? אני גמור אחרי הבגרות״...

התחלנו- פעילות היכרות, מצגת חיי מכינה, שיחות עם המכיניסטים בים על הועדות והסמינרים.

כל המכינה מתגייסת למטרה משותפת-מחזור יג׳ חדש שאליו יבואו בדיוק האנשים המתאימים.

מרגש לראות את ההתרגשות של כולם לפני השבת, את השיחות הקטנות בדגייה ובדירות.

קבלת שבת מתחילה, ובשבילנו זה כבר קצת הרגל. ופתאום כל השמיניסטים עולים עם

חולצות לבנות, ושרים איתנו ומסתכלים עלינו,מסתכלים קצת מוזר כי מה זה הגירסה הזאת

ל״לך דודי?״ ויש הרגשה של טוב על הלב - הצלחנו לרגש אותם, הצלחנו לתת להם משהו

חדש שאין בכל שבת פתוחה.

הבנים מתארגנים לפעילות ערב,מתאפרים מתלבשים מכינים את הכל.

הם עולים לגג ועושים את הקטע שלהם וכל השמיניסטים יושבים וצוחקים ונהנים מכל רגע.

בשיחת סיכום כולם אומרים כמה טוב היה להם היום ואיך הם רואים את עצמם במכינה הזאת,

ואני מנסה להבין איך הם כבר חושבים שהם מבינים משהו, כי הם ראו כל כך קצת

והם בחיים לא יצליחו להבין כמה אנחנו עושים פה ומה אנחנו עושים פה ביומיים כל כך קצרים.

הולכים לישון, קמים להכין ארוחת בוקר ואז עוד יום עמוס מתחיל- סיור , פעילות, מצגת

ופאנל התנדבות, זמן לשאול את המכיניסטים שאלות, מעבר על הלוז, שיחה עם שימקו ראש המכינה.

היום הזה עובר כמו בהילוך מהיר והועדה רצה ממקום למקום, המכינה מתפקדת בצורה מדהימה,

כולם מנקים ומבשלים בזמנים שלהם.

כשזה נגמר ועושים סיכום של השבת, אני קצת מפחדת שיגידו שלא היה טוב ושהם

התאכזבו מהפעילות הזאת או מהסיור ההוא. ואז הם מתחילים לדבר, ״נהניתי מאוד,

אין שום דבר לשפר״, ״פעם ראשונה שבאתי לשבת פתוחה והתרשמתי מאוד.״ ,

״הכל עולה על הציפיות״, וככה זה ממשיך..

(מכיניסטים של השנה עם השמיניסטים שבאו לבדוק את המכינה, במשבצת של הסיור ביפו)

אני מסתכלת בחצי מבט על הועדה וכולם עם חיוך מרוצה על הפרצוף.

הצלחנו , עשינו את העבודה שלנו כמו שצריך. השמיניסטים הולכים הביתה וכל הועדה

מתחבקת עם רעות שאחראית עלינו, ויש לי קצת צמרמורת ואני ממש מתרגשת שזה

נגמר ושזה ככה עבד.

לאט לאט נהיה מאוחר, כולם עייפים מהסופש האינטנסיבי הזה, חלק הלכו להתפרק קצת בחוץ..

ואני מכבה את האור בחדר, הולכת לישון , נרגעת, שמחה שנגמר הלחץ ונושמת לרווחה.

עד השבת הבאה.