מה זה המקום הזה בכלל? (מיומנה של מכיניסטית מתחילה)

מכינת יפו בראש ובראשונה היא הבית שלי בחמישה חודשים האחרונים.

בית עם 55 אנשים, רועשים ומפריעים, מצחיקים ומשוגעים. בית עם כלים לא שטופים, בית עם שיחות לתוך הלילה עם חבר'ה מהדירה ממול, בית עם 4 דירות, 14 חדרים, עם שתי מרכזיות, מטבח ומזווה. דגים בדגייה, עם מוסכים ממול, מגדל כנסייה מעל, עם נוף גורדי שחקים מצד אחד, ויפו היפה והמסורבלת בצד השני.

מבחינתי מכינת יפו היא היא מין מקום כזה, מקום שלוקח 55 בני נוער מבולבלים, ונותן להם מתנה עטופה. את המתנה הזאת אי אפשר לפתוח, לפחות לא עכשיו, אבל אתה יודע שהיא שם, אתה מרגיש אותה, ופתאום עם עצמך, אתה מגיע להבנה, על איפה אתה ומה אתה ואיזה דברים משמעותיים עשית בשלושה חודשים, ולכמה ילדים כבר עזרת בשיעורי בית (ואיך למדת לעשות שוב כפל וחילוק ארוך!) וכמה אנשים הכרת, וכמה אנשים ראית, אתה פתאום מגלה שיש בכלל אנשים כאלה, ואתה מגלה על מקומות בארץ שבכלל לא ידעת שקיימים (מה זה נווה ירק לעזאזל?!?!!), אתה חושב על הלחץ והעומס, וכמה שלפעמים רק רוצים לישון, ועל שיעור שפינוזה ועל השד העדתי, והשגרה. ואז, בקבלת השבת, אתה שר במעמד וחושב עם עצמך, שעם כל הריבים והשגעון, אתה אוהב את העכשיו שלך, האנשים שסביבך ואת המכינה הזאת שיותר מהכל, היא בית.

(ליזה ז'רוסקי, חניכה במחזור י"ג)