המכינה היא גוף שנע בתנועה מתמדת, כך שכבר מהיום הראשון במכינה, מונחים היסודות למחזור הבא. כוועדה עבדנו שעות על גבי שעות כדי להבטיח את קיומו של המחזור הבא.
ההתחלה היא אי שם בחודש נובמבר. לוח גיוסים נתלה, חניכי המכינה שובצו, והתהליך של להזמין מבוגרים-צעירים חדשים, לבחור להם בית מוזר ומשונה לשנה הבאה מתחיל.
ומה אומרים?
מסגרת אינטנסיבית? התנדבות? שיעורים? (כשבקושי התחלנו ללמוד?) אפשר לומר שהמרכז הוא האנשים. "אנשים מלאים באור וטוב, אנשים מכל הארץ, אנשים שבאים לחיות איתך, ללמוד איתך ולנשום איתך."
וזה עובד. מאות נרשמים, טלפונים, אסמסים ומיילים נשלחים בלי סוף כחלק מתהליך העבודה. זה אפילו מתחיל להיות קל. קצת כמו רוטינה כזו. ועכשיו פוגשים בשמיניסטים באמת: ימים פתוחים, שבתות פתוחות וחמישי שישי פתוחים בהפתעה (!) ונחשפים פתאום לאנשים שזה יהיה הבית שלהם בשנה הבאה, חבר'ה מעניינים, חכמים, רגישים, אכפתיים – " אחלה חומר למחזור ט"ו ".
והנה ראיונות. ואחריהם תשובות, שמיניסטים שמחים, המחזור ממש נבנה מול עיננו.
זה מספק, ובו בזמן הדבר הקשה ביותר. אנחנו מבאים לבניין את "המחזור שיחליף אותנו", אבל בעצם זו ירושה. מה שנשאיר אחרינו זה מה שיהיה. והמכינה, היא הירושה שלהם, מאיתנו ומכל שאר חניכי מחזור י"ד.
