המקום הכי עקום

המקום הכי עקום

זו לא הפעם הראשונה שאני ניגש לכתוב את הקטע הזה. הרעיון עלה בצהרי השבת השנייה בה סגרנו במכינה, אך עד היום לא הצלחתי להביא את ההשראה שקיבלתי לידי מימוש. הרגע שבו עלה הרעיון בראשי היה כאשר נשפכו המים מצינור הניקוז של מרפסת דירה ב', מטה על הכורסא במרפסת של מרכזית ב'.

לפעמים ממש ברור לי שזו הדרך הטובה ביותר לתאר את המקום הזה, אך בו ברגע אני שואל את עצמי: "איך זה יכול להיות? הרי שהמקום הזה עמוס זוויות ישרות". מיטות הקומותיים שהופכות אפילו את החדר המעוגל ביותר למרובע בחדרים, סולמות המיטה שלעיתים מרגישים כמו הסורגים שעל החלונות, הרצפה המרוצפת ריבועים-ריבועים, ושלא אתחיל אפילו לדבר על הלו"ז הצפוף ועל הדרך בה מתנהלות הזמנות, ומתקיימים שיעורים.

אותן זוויות ישרות באות לידי ביטוי בחברים שנבחר לשתף בדברים שעוברים עלינו, בדרך שבה נדבר אל המדריך או המרצה, בצורת ההתנהלות שלנו בהתנדבות, ובנושאים בהם נתעניין בזמן סמינר.

אותן זוויות ישרות נמצאות גם בדלתות שדרכן נכנסים מים לחדרים, בתריסים התקועים, ובכל פרצה קטנה שדרכה נכנסת הרוח וחודר הקור אל הבניין הירוק והמוזר הזה, שנמצא בין עולם עתיק ומתפורר, להתחדשות העכשווית ביותר.

אותן זוויות ישרות הן אלו שיגרמו לנו לצעוק הכי הרבה, לצחוק הכי הרבה, לשתות הכי הרבה – ואני לא מתכוון למים, לכעוס הכי הרבה, לוותר הכי הרבה, לחבק הכי הרבה.

ופתאום הדברים מפסיקים להיות ישרים.

בכל צעקה שנשמעת ברחבי הבניין, ישנה ההפרעה לסביבה בה אנו חיים.

בכל פרץ צחוק, נוסף אור אפילו לפינות החשוכות ביותר. אפילו בעמקי המחסן.

בכל לגימת בירה, ושוט שיורד בגרון, תחושות צפות וזכרונות שוקעים.

בכל ריצוד של כעס, מתגלים כאבים וחברויות נמדדות.

ובכל חיבוק... אתם יודעים.

וכך אותן זוויות ישרות – קווים שבורים, מפסיקות להיות, מתרככות פתאום, והופכות להיות דבר אחר לחלוטין.מעיין גאות ושפל. הופכות להיות גל. ומהו גל, אם לא עקמומיות של המרחב?

בשבילי, זה המתח. בין להיות זווית ישרה, שובר גלים מקובע וממוסגר, שמלאכתו היא לפרק, לבין להיות אותו קו עקום, אולי קצת מוזר, לא סדיר, לעיתים עצמתי, ולעיתים מלטף.

ואולי זה גם הכוח של המקום הזה – העקום בעצמו, להפוך קבוצה של זוויות ישרות, למשפחה של קווים עקומים.