53 יום

אריאל היה חלק מקהילת כל הנשמה, אבא שלי הכיר אות אבא שלו, אבל לא היינו החברים הכי טובים. אריאל התאבד לפני כמה חודשים, ואני חושבת עליו המון במכינה, בייחוד בזמן מעמדים. בקטע הבא כתבתי על הגעגוע אליו.

חמישים ושלושה יום בלעדיך.

אני לא מאמינה שאתה לא איתי.

אני זוכרת את כל התכונות הטובות שלך.

הצחוק, החיוך, העיניים היפות שלך, הפנים הרכות שלך.

אני מתגעגעת אליך, גם אם אתה לא רואה.

אני בוכה כל מעמד כשמקריאים קדיש ואני מזכירה את השם שלך.

אני מתגעגעת, אריאל, אפילו אם לא היינו חברים טובים, ולא .

היית הבן אדם הכי קרוב אליי, אבל בעצם היינו מאוד קרובים. אני כן מכירה אותך, ואתה קרוב ללבי כל יום.

.

חמישים ושלושה יום. חמישים ושלושה יום זה לא סתם.

כל יום זה גדל. משפחה בוכה, מתגעגעת, אוהבת.

אבל היא לא מבינה למה אתה חסר להם. אתה חסר להם ולקהילה שגדלת בה.

חגגת שם בר מצווה, עלית שם לתורה, וכל הקהילה הייתה גאה בך.

אבל עכשיו אתה לא פה, ואנחנו לא יכולים להיות גאים ביחד איתך.

אני חושבת שאנשים לא מבינים עד כמה זה קשה לאבד משהו בחיים שלהם.

אתה חושב על זה כל שנייה. אי אפשר לא לחשוב על זה. במיוחד כשהבן אדם הלך בזמן הלא נכון.

אריאל, זה לא היה הזמן שלך ללכת מהעולם הזה.

אני לא אאמין שזה נכון.

וגם שלא בחרת בזה.